שמעון שבס, לשעבר יועצו ואיש סודו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, הוציא לאחרונה ספר חדש בשם "חבר", בו הוא מגולל את סיפור חייו בדגש ניכר על השותפות המקצועית, אך גם האישית, עם מי שהפך לידידו הקרוב ולחבר אמת.
במהלך הספר, שבמהלכו לא חוסר שבס ביקורת ממי שלטענתו מחזיקים באשמה – בין אם ישירה ובין אם ישירה מאוד, אנו זוכים להצצה נדירה לרגעים האחרונים של מי שרבים מחשיבים, כתקוות השלום האחרונה בישראל, וכמי שנתפס בעיקר בצד השני, כשותף אמיתי לשלום בר קיימא, אשר נותר חמקמק עד עצם כתיבת מילים אלו.
בין אם מסכימים עם טענותיו של שבס ובין אם לא, קשה שלא להזדעזע מאוזלת היד שהופגנה מטעם מערכת המשפט, כלפיה חציו שבס מופנים שעות נוספות, לנוכח מאות הדגלים האדומים שהונפו בטרם התרחש הרצח ששינה לעד את מדינת ישראל.
במאמר הקרוב אדון בא.
מדור שני לניצולי שואה ועד ללוחם במלחמת יום הכיפורים
בספרו של שבס, שלטענתו החל בכתיבתו עוד בערב הרצח ההוא בסוף 1995, מתוארים חייו עוד מראשית נעוריו כילד בגבעתיים לאם ניצולת שואה ולאב נכה אשר לחם במלחמה הגדולה לצד הבריטים. ואכן, חייו של שבס היו מלאי טלטלות, עבור אלו מאיתנו שנולדו בעידן שלאחר תקופת רבין, הנה עיקרי הדברים.
שמעון שבס החל את הקריירה הציבורית שלו עוד בראשית שנות ה-20 לחייו, כשהיה חבר בהיאחזות שלימים תהפוך לקיבוץ אפיק, קיבוץ אשר שבס הפך למזכירו הראשון. את שירותו הצבאי העביר בגדוד הנח"ל המוצנח, בו גם שירת לאחר מכן כלוחם במלחמת יום הכיפורים אשר גם היא כשלעצמה אירוע טראומתי עד עצם היום הזה. המלחמה השפיעה רבות על השקפת עולמו של שבס, כפי שהוא עצמו מתאר בספרו –
"רמת הגולן היתה היעד הראשון. שם הבנתי שכאשר עושים, יוצרים מציאות חדשה. אבל אז הגיעה ההתפכחות שצמחה מתוך הטראומה שלי כצנחן במילואים ולוחם במלחמת יום כיפור. שם, במובלעת הסורית ועל גדות תעלת סואץ, ראיתי את המוות בעיניים יותר מפעם אחת ואיבדתי חברים רבים.
המלחמה ההיא לימדה אותי לא לסמוך על איש, ודאי לא בעיניים עצומות, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, לפקפק ולהיות ספקן. עם תפיסת העולם הזאת הגעתי אל משרד הביטחון ולאחר מכן למשרד ראש הממשלה". שמעון שבס, "חבר"
מגן הרמה
משתמה מלחמת יום הכיפורים, בניגוד לקו ציבורי אשר החל לצבור תמיכה, וגרס כי יש לפנות את רמת הגולן מטעמי קידום שלום עם הסורים, עסק שבס ביישוב ופיתוח רמת הגולן כחבל ארץ וכקהילה. זאת באמצעות דרישתו ליישבה ולהפנות את מירב תשומת הלב הממשלתי למענה, במקביל למאבק ארוך אשר תכליתו הייתה שינוי תדמיתה של רמת הגולן כשטח סורי כבוש, והבהרת הקשר הישראלי אליה. כמו כן, בעקבות פעילותו דאז כיו"ר ועד יישובי הגולן בשנת 78', השיח הישראלי אודות רמת הגולן השתנה עד לכך שבשנת 81' הוחל עליה החוק הישראלי ותם בה הממשל הצבאי. כתוצאה מכך, עד היום רבים זוקפים לזכותו של שבס את ההתקדמות המשמעותית שביצעה רמת הגולן מבחינת הסדר מעמדה החוקי, ומקומה בקונצנזוס הישראלי, אשר הינו מבוצר מאוד. הדבר מקבל תוקף נוסף כאשר מביטים בשטחי יהודה ושומרון אשר מעמדם החוקי השתנה מעט מאוד מאז נכבשו בשנת 67'. בהמשך ולאור כך, הצטרף שבס ללשכתו של יצחק רבין, ראשית כיועץ לשר הביטחון לענייני התיישבות ולאחר מכן כמנהל קמפיין הבחירות שלו ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. תפקיד אשר על פי מילותיו של שבס עצמו הצריך ממנו לנקוט גישות מעט אגרסיביות, בעודו מקדם את האג'נדה בה הוא מאמין. תפקיד אשר שבס מילא עד אשר יצחק רבין ז"ל נרצח, ושבעקבותיו פרש לקריירה עסקית פרטית.
"אני מודה: כמה מבכירי ממשלת רבין חשו לעתים שאני דורך בטריטוריה שלהם ושומט מידיהם החלטות ופעולות שהיו בתחום אחריותם. אני מצטער על שפגעתי ברגשותיהם, אבל לא הייתי משנה דבר. כל מה שעשיתי היה למען מדינת ישראל" – שמעון שבס, "חבר".
האקלים הציבורי בטרם הרצח והאשמים בכך
שבס עוסק בספרו בפירוט רב אודות האירועים אשר הובילו לרצח והיוו רמזים מטרימים לאשר עתיד לבוא. מעניין לראות כי בניגוד לרבים אשר לרוב מכווינים אצבע מאשימה ומרכזית דווקא לעבר מנהיג האופיזיציה דאז – בנימין נתניהו. שבס מאמין כי היו אלה נציגי מערכת המשפט, אשר כשלו במשימתם לשמור על הסדר הציבורי ולהעמיד לדין את אלו אשר הסיתו והתסיסו את האווירה הציבורית עד לכדי השלב בו רוצח אשר שולהב מדבריהם – החליט לרצוח ראש ממשלה.
פעם אחת מתאר שבס איך בישיבת קבינט, בה לאור המוני המפגינים אשר צבאו על משרדי הממשלה בעודם צועקים קריאות נאצה ואיומי ואיחולי מוות לראש הממשלה, איומים בסגנון – סופך קרב, הפגינה פרקליטת המדינה דאז דורית ביניש אדישות אשר גובלת ברשלנות לנוכח אותם איומים. מוסיף שבס כי בניגוד לרושם אשר נותר בקרב רוב הציבור הישראלי, יצחק רבין לא זלזל ולא הקל ראש בגודל הסכנה אשר ניצבה בפניו, וכי אף פנה לפרקליטת המדינה מתוך כוונה שתתמודד עם האיומים כנגדו, רבין אף צוטט בספר בעודו תוהה – " אני לא מבין איך את, שאחראית על התביעה הכללית, לא עושה שום דבר כדי להעמיד לדין אנשים שקוראים לאלימות, להסתה והמרדה ברחוב לאור יום?". שאלה אשר זכתה לתשובה שעיקרה הוא סביב הקושי המשפטי בין חופש הביטוי לכדי הסתה לאלימות.
בהמשך לכך, משרבין סירב לקבל את התירוץ בתואנה שמדובר ב"פילפול משפטי" אשר זניח לאור חתירתה של האלימות כנגד הדמוקרטיה, וכי ישנם כעת יותר מ-300 תיקים אודות הסתה אשר אף ולו אחד מהם מגיע לבית משפט, השיב לו היועץ המשפטי בן יאיר כי פשר העיקוב נובע מעומס על בתי המשפט אשר קורסים תחת פעילותם השוטפת. הסבר אשר רבין סירב לקבל, ואף הוסיף בעודו ספק מפציר ספק מאיים על שר המשפטים שלו דאז דויד ליבאי, שיפנה בזריזות למשנה לנשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, בכדי שהאחרון יזרז את הוצאתם לדין, בקשה אשר נדחתה בתואנה כי אין זה תפקיד בית המשפט העליון להתערב בלוחות הזמנים של בתי המשפט האחרים.
מדהים כעת, בראייה בדיעבד לחזות בהיצמדותם של אנשי המשפט לחוק היבש אף על פי החשש הכבד (שלצערנו אומת) לחייו של ראש הממשלה, שבס בספרו אף מוסיף כי "יצחק רבין ואני נדהמנו מכך שגם כאשר חייו של ראש ממשלת ישראל בסכנה, הם (בייניש וברק) לא רואים סיבה לחרוג מהנהלים". מוסיף שבס וטוען כי בניגוד לאמות המוסר אשר להם פוליטיקאים נדרשים מהציבור, אמות מוסר אשר התקשורת מנסה חדשות לבקרים להדגיש כי ישנם כאלו שאינם עומדים בהם. מאנשי משפט נחסכת ביקורת שכזו וכי אלו זוכים לאתרוג תחת מטרייה ציבורית רחבת ידיים.
לסיכום
ספרו של שבס חושף אור רב על הנעשה והנאמר באותן ישיבות ושיחות קבינט שנעשו בתקופה טרם הרצח. לאור אותם דברים, מפתיע לראות כי עד עצם היום הזה, כמעט ולא הופנתה ביקורת כלפי מערכת המשפט אשר גם לה, ככל רשות, קיים תפקיד בשמירה על הסדר הציבורי. סדר אשר התערער עד כדי נעלם בתקופה שקדמה לרצח יצחק רבין ז"ל. רצח אשר שינה את אמות המוסר בחברה הישראלית בעודו מוכיח הלכה למעשה, מה עלול לקרות כאשר "עשבים שוטים" אינם נעקרים במועד מוקדם דיו. ספרו של שבס דן לאחר מכן בפירוט רב בגורמים נוספים אודות הגורמים אשר הכשירו את הלבבות או לחליפין נכשלו למנוע באמצעות בסיקול ידם, בעודו מסמן את אהרן ברק, ראשי מועצת יש"ע ומפלגת המפד"ל, וכמובן גם בנימין נתניהו, כגורמים אשר סייעו להתרחשות הרצח. בין אם הנכם מסכימים עם רוח הדברים ובין אם אתם סבורים כי הם מוטים בעקבות מערכת היחסים הקרובה שהייתה לשבס עם רבין, מסקרן ומרתק לקרוא את תהליך קבלת ההחלטות ומערכת השיקולים אשר עמדה לנגד אותם אנשים בצמתים המרכזיות בהן עמדו, מבלי לדעת, או שמא עם, את אשר עומד להתרחש.
